יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

גדולות ונפלאות

אני גורר את עצמי בכוח לכתוב את הטור הזה, יודע שאם לא אכנס עכשיו למשמעת כתיבה לא יהיה שום יומנסבורג, והחזון היפה על תיעוד ימי אפריקה יגוז, כמו חלומות אחרים שחלמתי ולא הגשמתי.
שני דברים הבטחתי לעצמי כשלקחתי את התפקיד הזה: שלא אחדל מלהיות אקטיביסט ושלא אחדל מלכתוב וליצור. לאקטיביזם אני לא דואג, לכתיבה כן. זה המקום הראשון שנפגע מאינטנסיביות החיים וזה ההרגל שהכי קשה להתמיד בו. אז הנה – נגמרו ימי החסד של הכניסה לתפקיד. החל מהשבוע אני דורש מעצמי – כמו שאמרתי שאעשה לפני הנסיעה – שעתיים כתיבה ביום. העולם ימות או שאני אמות אבל לכתוב אני אכתוב.
יש בי יצירות שרוצות להיכתב. אף אחד בעולם לא יכתוב אותם במקומי או בשבילי. יותר מידי שנים סיפרתי לעצמי תירוצים למה הן עוד לא נכתבות. חצי חיים כבר מאחורי. כרגע – אני חש דחיפות בנושא הזה. אנחנו נעקוב אחרי ההתקדמות ואני מבטיח לעדכן.
עכשיו נעבור לאקטיביזם. למה אני מתכוון במושג הזה? היבט אחד הוא פשוט, כלשון המסורת -  "לעסוק בצרכי ציבור באמונה". מזה יש לי מנה גדושה. אפילו קצת יותר ממה שביקשתי. כל מיני נסיבות הביאו לכך שבתכל'ס – אני הרב הלא-אורתודקסי הבכיר באזור חוואטאנג, הוא יוהנסבורג-רבתי ופריטוריה. יש הרבה צרכי ציבור לעסוק בהם והרבה יהודים שרוצים תשומת לב מהרב הישראלי החדש וה...לא שגרתי שרק הגיע.
הביטוי הכי משמעותי למעמד החדש שלי היה היום בבוקר. נשאתי את תפילת הפתיחה בכנס של ועד הצירים היהודיים בדרום אפריקה, ארגון הגג של הקהילה היהודית. הבעתי את הכמיהה לכך שנחגוג את ריבוי הקולות שבתוכנו כאות לחיות ולאותנטיות של הקהילה, שנימצא בתוכנו מקום לכל הזרמים והדעות. זה לא המצב היום, ועוד נדבר על כך בטורים שיבואו.
אז – זה סוג אחד של אקטיביזם. אפשר להגיד שזה הסוג הישן. אלה שבידם ההשפעה מתכנסים במלונות נוצצים, מתחככים זה בזה וסוגרים את העניינים ביניהם. היה מרשים מאוד לראות את הכוח של הקהילה היהודית להביא אל פיתחה פוליטיקאים, אנשי תקשורת ושאר מובילי דעת קהל. אפשר להיות ציניים כלפי זה, אבל ככה עושים את הפוליטיקה הישנה. אני מבחינתי האישית סופר שני הישגים: הראשון – הצגתי את עצמי כמו שאני יודע הכי טוב מול הקהל הכי בעל השפעה. השני – סגרתי עם השגריר הישראלי החדש, ארתור לנק, על ביקור בקהילה שלי בשמחת תורה. נעקוב ונדווח לכם בזמן אמת.  
ליהדות המתקדמת כאן יש מוסד המקביל למרכז לפלורליזם יהודי שבארץ ושמו SACRED  (המרכז הדרא"פ לשוויון ומגוון דתי, South African Center Religious Equality & Diversity) ). אני יושב בוועד של המוסד הזה כנציג מועצת הרבנים. כאן מתרחשת הפעילות הקרובה יותר לליבי, אקטיביזם של אנשים וארגונים, של פעילות שטח ושל קמפיינים ציבוריים. מבחינתי – זאת הזרוע שלי לפעילות ציבורית. מה שאצליח להניע וליצור, יקרה דרך הארגון הזה. גם כאן – עדכונים יבואו.
מעבר לכל אלה – יש את בית הכנסת שלי והקמפוס שלו, כמה דונם ירוקים בלב העיר, ליד גן החיות, בין המרכז הישן לפרברים. צריך לדאוג למקום ולעובדים, להוצאות להכנסות, ללוח התוכניות, לפוליטיקה הקטנה שמלווה כל קהילה, לסדרי התפילות והשיעורים...חיים. בתוך כל זה – לא לשכוח לנשום. לא לשכוח את עצמי.
אני מרגיש מאוד בר מזל על שזכיתי באפשרות לחיות ולפעול מכאן. עוד מעט יעברו חגיגות הפתיחה ותתחיל השגרה. המשפחה שלי תצטרף אלי ונכונן את החיים שלנו ביחד כאן. הכל מאוד מורכב ומעניין ואני משתדל לזכור שאם אני כאן – כנראה שזה המקום שבו אני אמור להיות, ואם האתגר הזה עומד עכשיו בפני – כנראה שיש לי את היכולת לעמוד בו. והכי חשוב, כמו שכתב דוד המלך:  "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהילים קל"א א')
(בתמונה: חזית בית הכנסת)






יום שני, 12 באוגוסט 2013

ימים ראשונים או מועצות היהודים

זהו הטור הראשון שנכתב על אדמת אפריקה, וראוי לברך עליו שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה.
עם זאת, מסעותיי עוד לא תמו. בסוף השבוע עוד הספקתי להשתתף בועידת "לימוד", הכנס השנתי המרכזי של הקהילה היהודית. היישר ממנה יצאתי למועצת רבנים בקייפטאון. למעשה, רק כעת, משחזרתי לדירה שלי בבית הכנסת שלי,  אפשר לומר שהנחיתה שלי הושלמה.
אבל בואו נלך שלב שלב.
ביום שלישי בשבוע שעבר נפרדתי מהוריי, משרון ומהילדים. אין את נפשי להרחיב על כך. מונית אספה אותי לשדה התעופה והנהג ליהג בלשונו על כך שאין מה לעשות ובארץ כולם עבדים של הטייקונים ושל השיטה ושל המדינה. חשבתי לעצמי שיש מה לעשות. יש אפילו הרבה מה לעשות, אבל...אני משנה סטאטוס לפעיל ישראלי בגולה. מה שיש לי לתת ולהשפיע - יקרה משם. 
אחר כך הדלתות ניחשו אותי ונפתחו מעצמן. הכל הלך חלק. הייתי באוויר וישנתי, חיכיתי באדיס אבבה ואז ישנתי שוב ופתאום הבטתי למטה והבנתי שעוד מעט נוחתים. מוזר בעיני שאחת הנסיעות המשמעותיות ביותר בחיי עברה עלי בשינה.
בשדה חיכתה לי יו"ר הקהילה. איזה עולם ומלואו עבר עלינו מאז שהיא אספה אותי באותו מקום לפני שלושה וחצי חודשים. אז היינו זרים ומנומסים ועכשיו נפלנו זה בזרועות זו. גם אני וגם הקהילה הימרנו הרבה מאוד אחד על השני. קפיצה נחשונית שכזאת, שינוי קיצוני שכזה, רק על סמך איזו אינטואיציה ראשונית שיש התאמה ויש מה ללכת קדימה ביחד.
בדרך משדה התעופה העיניים גומאות את הנוף בשקיקה. זאת העיר. כאן יהיה ביתי, והנה מגיעים לשכונה ולרחוב והנה כבר בית הכנסת. ביקשתי לעצור את הרכב לפני הכניסה והתנצלתי מראש על הפאתוס, אבל זה היה חשוב לי מאוד. נכנסתי לחצר בית הכנסת יחף וברגל ימין. הלכתי כמה צעדים ואז נישקתי את האדמה. הגעתי.
על המקום עצמו עוד אספר בטורים שיבואו...בשלב הזה נאמר שהשנה הקרובה היא יובל ה 60 של המקום, ובהחלט ניכר בו הפאר והעושר שאפיינו את יהדות דרום אפריקה בשנים ההן.
במשך יממה הסתובבתי במקום כבתוך חלום. לא מאמין שהנה, זה קרה. ואז היה הזמן לצאת לסבב הועידות והכנסים עליו אספר עכשיו.
כנס "לימוד" החל בבריטניה לפני כעשור, וביטא את הלכי הרוח של תנועות ההתחדשות היהודית והחזרה אל ארון הספרים היהודי המוכרות לנו היטב מהארץ. למעשה, מדובר בסוף שבוע של זהות יהודית – לימוד, ניגון, דיון, עיון....כולם גם יחד. מעבר לכך זוהי הזדמנות כמעט חד פעמית למפגש בין כל חלקי הקהילה היהודית. וכך, הזדמנו ביחד מאות יהודים המייצגים קהילה של כחמישים אלף איש ביוהנסבורג וסביבתה (לקייפטאון ולדרבן היה כנס משל עצמם). רבים מהם אורתודוקסים, למרות החרם שטיל על האירוע הרב הראשי המקומי. למה בעצם שתהיה התנגדות לכנס שכזה? יותר מידי רוחות חדשות שמנשבות, נשים שלומדות ומלמדות תורה, מפגש מסוכן עם הרפורמים, לגיטימציה לחילוניות... שמחתי לראות הרבה מאוד אורתודוכסים שהגיעו למרות החרם העלוב הזה. אם להיות כנים – האורתודוכסיה המתונה הזאת היא הרוב היהודי כאן. אני אצטרך ללמוד להכיל את זה. בכל מקרה – האינטרס שלי הוא שהרבנות הראשית תהיה הזויה ולא רלוונטית ככל שניתן.
מבחינת התנועה הרפורמית המקומית הכנס היה הזדמנות להציג את הרכש החדש, אני. הוצגתי בפני, לחצתי ידיים, התנחמדתי, זכרתי שמות, עשיתי קישורים....ראבוטה. לא תופס מעצמי. כל אחד והעבודה שלו. בייחוד התבוננתי בגדודי המלצרים והחדרניות ששירתו את באי הכנס, כולם שחורים כמובן, ותהיתי בלבי מה הם חושבים וחושבות על ועידת היהודים, על מנהגיהם המוזרים ועל כמויות האוכל הבלתי נתפסות שהם צורכים.
במוצאי שבת נשאתי דברים בפני באי הכנס וסיפרתי על עצמי, על האקטיביזם בישראל היום, על הסולחה ועל התפקיד שיכול להיות לדרום אפריקה ולניסיון הדרום אפריקאי בהקשר המזרח תיכוני (למעוניינים – הקלטה בקישור הזה. גילוי נאות: 18 דקות, אנגלית). אנשים הקשיבו. היה לי ברור שאני מביא כאן משהו שהם לא רגילים אליו, וייקח להם זמן. דווקא זמן, באופן מוזר, יש לי עכשיו.
היישר מכנס "לימוד" יצאתי לשדה התעופה וטסתי לועידת הרבנים בקייפטאון.. כמה רבנים רפורמים יש להערכתכם בדרום אפריקה?
8.
על מה יש לשמונה רבנים כבר לדבר? אהה...צריך לדבר על סדרי התפילה בראשי חודשים, על בני זוג לא יהודים ובכלל על מעמדן של משפחות מעורבות, על רישומי הגיור ואגרות בית הדין, על מינויי גברי בארגון זה ואחר (ולכולם ראשי תיבות שלא מן העולם הזה), על בעיותיו של הנוער ועל בניין המנהיגות המקומית, על המריבות שאינן פוסקות עם הממסד האורתודוכסי (אני לא מאמין שהרחקתי עד לכאן בשביל זה, ועוד ארחיב בהמשך. בינתיים, ככה בשביל הטעם הטוב – מי מופתע/ת לגלות שגם כאן נשים אינן רשאיות לשיר בטקסים?), בעיקר יש לסקור ולהבין את צרכיהן של קהילות רבות, שאת שמען לא שמעתי, והנה אני לפתע מעורב בענייניהן. זה מה שביקשתי. אני לא מתלונן.
בדרך חזרה, בשדה התעופה של קייפטאון זה תפס אותי. ישבתי והמתנתי לזמן שיחלוף עד לעליה למטוס. הבטתי במטוסים שנוחתים וממריאים והרגשתי פשוט...רחוק. זר ומנוכר. גר בארץ נוכריה. ישבתי בפינה המרוחקת ביותר בשדה התעופה, פני מופנות אל הזגוגית הגדולה ובכיתי. מיררתי בבכי, אם להיות כנים.
שככה יהיה לי טוב.
בסוף גם זה עבר, כמו הדברים כולם. קראו לנוסעים לעלות, אספתי את עצמי לחתיכה אחת והנה אני כאן, בבית הכנסת שלי. מחר אתחיל לבנות לעצמי שיגרה, מחר אני אקום מוקדם, תראה, יהיה בסדר.

הרבה אנשים מגיבים אלי. יותר ממה שאני רגיל. עם הזמן עוד אגיע לענות לכל אחת ואחד כראוי. בינתיים – קבלו את העדכון הזה ממני, 

באהבה רבה,

סער.