יום שבת, 27 ביולי 2013

המלכוד הרבני

בעוד שבוע וחצי אני טס. הספרייה שלי ושאר חפצינו עושים כבר את דרכם בלב ים לאפריקה. עזבנו את הדירה ואנחנו נוודים. פיזית אצל הסבתא, אבל מחשבתית – נוודים. הכל אפשרי, לפחות לעת עתה. בעוד שבוע וחצי אני טס.

אם יהיה ערך למילים הללו שאני כותב, זה רק אם אני שם את עצמי בכנות על השולחן. בלי כחל וסרק, בלי התייפיפויות. המקצוע שלי מזמן הרבה הזדמנויות לדיבור חלקלק שאין מאחריו ממש. יצא לי לתפוס את עצמי מדבר ככה לפעמים, ושנאתי שזה קרה לי. 
כרגע הכל מאוד נקי וברור אצלי.בעוד שבוע וחצי, כשאגיע ליוהנסבורג, המציאות תתחיל להתערב בטוהר של הרוח. יהיה עלי לשוב לשדה ההתמודדות אותו עזבתי.
אחד העם מתאר במאמר ידוע שלו, "כהן ונביא" , את הפער בין שתי עמדות היסוד הללו. הנביא הוא זה שכוח חזונו מבקש לכוף את המציאות לרוח, לשנות את המציאות מן היסוד. לעומתו הכהן מצוי ברזי ונבכי העולם הזה. יש לו מתנות כהונה והוצאות בית המקדש לדאוג להן. הכהן עוסק באמנות האפשר, בפוליטיקה ובקומבינות. הנביא מבקש לחרוג אל מעבר לנראה לעין, הנביא מזמין אותנו לדמיין עולם שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב" ובו "מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".
הדחף הראשוני שלי היה לבוז לכהן ולהעריץ את הנביא. השנים למדו אותי להעריך את עמדת הכהן הסבלנית, הנכונה לפשרות עם המציאות ועם הזולת, הנכונה למצוא מכנים משותפים נרחבים, כאלה שמאפשרים פעולה משותפת, גם על חשבון הטוהר האידיאולגי. יותר מידי פעמים ראיתי איך טהרנות אידיאולוגית הורסת הבנות שנרקמו בעמל רב. ובכל זאת – בדבר אחד נותרתי נאמן לעמדת הנביא שבי: בתביעה לאוטנטיות, לחיבור של אמת בין הקודש לחול ובין הרוח למציאות.
במקום הזה העבודה הרבנית זימנה לי אתגר מתמיד שרק החמיר עם השנים. רב בבית הכנסת לא נשאל אם מתאים לו עכשיו להיות אותנטי. העבודה שלו היא להביא את הרוח אל מציאות החיים הקהילתית. איפה הוא נמצא עם עצמו, באופן אישי - בכלל לא רלוונטי.
זה היה הדבר שהכי תסכל אותי כרב קהילה. הרגשתי שהחיים האמיתיים נמצאים שם בחוץ, בעוד אני תקוע בלתחזק את המבנה של בית הכנסת, לרשום משפחות לטקסי בר מצווה ולרדוף אחרי תרומות שאף פעם לא מספיקות באמת. והכי חמור – הרגשתי שאני מזייף ברוח. לא באמת בא לי להתפלל מהסידור, לא באמת בא לי להיות נחמד למשפחות בני מצווה ולא באמת בא לי לשמוע את מה שיש לכולם לספר. בקושי להקשיב לעצמי אני מצליח.

פעם, כשרק התחלתי לדבר בשפה היהודית והלכתי ללמוד רבנות הייתה לי מחויבות אחת באמת – כלפי התהליך שלי. כל המשימות והתפקידים שמילאתי נבחנו דרך הזווית הזאת: האם הם תורמים לתהליך שלי, ללמידה שלי, להיפתחות שלי אל מול הרוח.
והנה, כל העניין הוא, שבתפקיד רבני משמעותי וארוך טווח התהליך שלי בכלל לא רלוונטי. בשביל הילד או הילדה שעולים לתורה עכשיו בפעם הראשונה – זאת הפעם הראשונה שלהם. בעבור אדם שנמצא באבל, שזקוק להקשבה והדרכה – זה מצבו כרגע והוא זכאי לרב שיקשיב לו ויסייע לו. אלה רק שתי דוגמאות מתוך אין סוף. אין לי את הפריבילגיה לשאול: "האם אני מתחבר רגשית למה שקורה?". מה שקורה פשוט קורה ודורש מענה. כאן ועכשיו, בחוסר המושלמות של חיי, באנושיות שלי.
הכל חוזר אל יכולת ההכלה. כמה אני מסוגל לצאת מתוך עצמי ולהיות בשיחה של אמת עם מי שנמצא מולי. מה שאני מבטיח לעצמי בסיבוב הזה של העבודה הרבנית הוא זה: כדי שאהיה פנוי רגשית ומסוגל להיות בקשב לזולת, עלי לקחת אחריות על התהליך והעולם הרגשי שלי. במציאות זה נראה ככה: אני מחויב למדיטציה שלי, ללמידה שלי, לנגינה שלי, לכתיבה שלי, לאקטיביזם שלי. אם אני מתוסכל כי משהו מהרשימה הזאת לא קורה – אין לי זכות להאשים את בית הכנסת או את העבודה הרבנית. במקרה זה המקצוע שלי. גם אם היה לי מקצוע אחר – התהליך הוא באחריותי. אני לא יכול לגלגל את התסכולים שלי על הציבור.

לסיום:

"שתי שעות בכל לילה היה רבי שימחה בונם מפשיסחא מקשיב מתוך שכיבה למנדל תלמידו (לימים הרבי מקוצק) בקראו מספר הזוהר. לפרקים היה רבי בונם נרדם לשעה קלה והקריאה נפסקה. פעם אחת בשעה שהקיץ פנה אל תלמידו ואמר: "מנדל, נמלכתי בלבי, למה לי להוסיף בעיסוק זה? תמיד באים אלי הבריות ומבטלים אותי מעבודת השם. רצוני להסתלק מלהיות רבי ורק לעבוד את השם". על הדברים האלה חזר פעם בפעם. התלמיד שמע ושתק. לאחרונה נרדם רבי בונם שוב. אחרי נשימות אחדות נתרומם, ישב ואמר: "שום רבי לא רשאי לעשות כך, ואף אני איני רשאי".
(בובר, אור הגנוז, עמ' 425)






יום רביעי, 10 ביולי 2013

הקולות אותם אני נושא

הימים עדינים ויפים. הזמן מגלה את שבריריותו ובכל רגע נמסכת עצבות מתוקה. המפגשים מלאי רגש, בלי יותר מידי מילים. הדברים מובנים. 
מן הצד הגשמי – העבודה אינסופית: אריזות, פירוקים, סגירות, שילוח, פינוי, מסמכים, שגרירות.... גם על זה אין מה להרחיב את הדיבור. תמיד יש עשייה שדורשת תשומת לב. תמיד יש תנאים חיצוניים שמזמנים הסחות דעת, כמו שתמיד יש מזג אויר בחוץ. פעם חם מידי ופעם קר מדי. 
ומה העיקר? הקשב והדיוק הפנימי.
וכך, הנסיעה המתקרבת וההכנות לכניסה לתפקיד החדש מזמנות אותי לבדוק מהם הקולות אותם אני נושא איתי, איזה מורשת חיה דרכי ולאיזו רוח אני משמש כלי ביטוי. 

אולי ראוי לומר כאן משהו כשלב מקדים: אין לי דבר משל עצמי. כל שיש בי בא אלי ממורים וחברים שהלימוד שלהם, הניגון שלהם והעשייה שלהם נגעו בלבי. קוראים לזה השראה. מונח המשמש גם לתיאור יחסים בתורת החשמל: השראה אלקטרוסטטית היא דרך בה יכול עצם טעון חשמלית ליצור טעינה של עצם אחר, בלי צורך במגע. בדיוק כך נוגעת רוח אחת ברעותה. ואם נעמיק בכך, הרי שאין הבדל של ממש. אנו רוח אחת, המחולקת לגופים רבים.

באופן אישי, בביוגרפיה הפרטית שלי, אם לחזור לעשור הקסום של שנות התשעים...חוזר מהצבא ובולע את "עכבר העיר" (זצ"ל), נדהם מהיצע ומהשפע, רוצה רק לחוות ולחיות. היו כמה מוקדים שהיוו בשבילי מקדשי מעט של כמיהה וגעגוע: חנות "העידן החדש" מול כיכר הבימה, מרכז אושו ברחוב דיזנגוף, שהקימה אישה בשם מנג'ו, חנות עתיקות מול בית "דבר" ברחוב שינקין, בכלל – רחוב שינקין כמושג, כהבטחה לא ממומשת. תל אביב כמרחב שבו הכל יכול לקרות. 
וכל התקופה ההיא צבועה אצלי בחלומות על הודו. רק יגמר הצבא וניסע להודו. בסוף יצא שישר  אחרי הצבא נסעתי דווקא להדריך במחנה קיץ בארצות הברית ונתפסתי על הרפורמיות. שנה אחר כך, בהודו, ילד בן 22, החלטתי שאני רוצה להיות רב רפורמי. 
שני הכיוונים הללו כל כך שונים זה מזה...איכשהו אצלי הם חיים ביחד בשלום, אבל אני יודע שלפעמים לאנשים קשה להבין איך. הצד השווה בין שניהם, מבחינתי, היא הדרישה לאותנטיות של הרוח והרצון לראות אלטרנטיבה של ממש לניכור ולציניות. 

כשאני אומר "הודו" אני מכליל במושג הזה את כל מה שנראה בעיני אז כתרבות אלטרנטיבית. הודו סימלה בעיני את האפשרות לחיות חיים מחוברים לרוח, לשבט הנוודים והיחפנים שראיתי את עצמי נמנה עליו, ועדיין הוא מרכיב בסיסי בזהותי. חוויתי את כל מה שקרה כאן בעשור וחצי האחרון בתחום ההיפתחות לרוח, מפסטיבל שנטיפי הראשון ועד לפסטיבל אושו האחרון.
היהדות הרפורמית סימלה בעיני את ההבטחה להביא את הרוח הזאת הביתה, אל מחוזות הישראליות. דברים שעשינו אז בתחום ההתחדשות היהודית נראים היום טריוויאליים, וטוב שכך. לכן אני גם לא נמצא שם יותר. האינטואיציה הובילה אותי תמיד אל האוונגרד, אל מה שיקרה מחר. אחרים יתעסקו במה שקורה היום. להיות פרינג' זה לא משהו שקרה לי במקרה בלי ששמתי לב. זאת בחירה שמבטאת את המחויבות שלי ללכת בעקבות הרוח, בעקבות האהוב, לאן שיישאני.  
אפשר לומר זאת גם כך: היהדות היא כלי העבודה שלי. באשר אלך, אני בעל מלאכה נודד בשירות הרוח.

לבסוף, אני נושא את קולו של השבט. אינני דובר בשמו או מייצג אותו. קולו נובע מתוכי ודרכי. מיהו השבט והיכן הוא נמצא? 
השבט נמצא במקום בו אדם מדבר אל רעהו דיבור של אמת ובמקום בו חבר בני אדם מנסים לכונן יחס של כבוד בתוכם ומתוכם כלפי זולתם וכלפי והאדמה הנושאת את כולנו. 
למי שלא שם לב, הכל כאן רוחש פעילות. לעיני זה גלוי כל כך, שאפילו אני מתבעס על עצמי שהנה עכשיו, כשהכל קורה, דווקא עכשיו אני עוזב. 
אינספור התארגנויות ויוזמות חברתיות, קהילתיות וחינוכיות. אינספור קבוצות שפעולות בהתמדה ובנחישות יותר מאי פעם. המחאה שגחליה לוחשות, וכבר לא מתחת לפני השטח. מעגלי השירה המקודשת בעיר ובכל מקום, הקואופרטיבים שקמים ולומדים לדבר בשפה כלכלית חדשה. המשמר האזרחי שמפקח על הפוליטיקאים בכנסת. שיח חדש, בריא יותר, מכיל יותר, שמתהווה והולך, הבנה אקולוגית המוטמעת על ידי פעילים נחושים.

סולידריות. חמלה. צדק.

יכול לראות שיש אנשים שקוראים את הדברים האלה ולא מבינים על מה אני מדבר. אני מכיר את זה שאני נשמע הזוי לאנשים. בעבורי זה קיים ברובד כמעט גופני. אני מרגיש זאת בגופי, ברוחי, בנשמתי. 
אלה הקולות שאני לוקח איתי לדרום אפריקה. גם שם אהיה זר ומוזר להרבה אנשים. גם שם יהיה עלי לתווך בין הרוח והמציאות ובין הקודש לחול. כאלה הם החיים.

במפנה המילניום גרתי בדירת חדר מעל שיינקין. הייתי חסר כל ומאושר מעודי. חייתי, יצרתי, פעלתי. הייתי מאוהב. הפסקול של אותה תקופה היה הדיסק השני של להקת שבע, "יומם ולילה". גיל רון-שמע, הסוּפִי שבחבורה, כתב אז בשיר "רישיקש":

"ומבעד לעשן המדורה ואדי הקפה המהביל 
הוא יודע לספר על השבט שעוד ישוב 
יעלה מן המדבר 
ונשותיו וילדיו, גבריו וזקניו אחד הם 
ובלב שלהם שיר, תפילה עתיקה 
אני מביט בשחור עיניו 
הוא מביט בי ואומר: 
"עוד אפשר, עוד אפשר לרפא את אמא אדמה... "