יום שני, 12 באוגוסט 2013

ימים ראשונים או מועצות היהודים

זהו הטור הראשון שנכתב על אדמת אפריקה, וראוי לברך עליו שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה.
עם זאת, מסעותיי עוד לא תמו. בסוף השבוע עוד הספקתי להשתתף בועידת "לימוד", הכנס השנתי המרכזי של הקהילה היהודית. היישר ממנה יצאתי למועצת רבנים בקייפטאון. למעשה, רק כעת, משחזרתי לדירה שלי בבית הכנסת שלי,  אפשר לומר שהנחיתה שלי הושלמה.
אבל בואו נלך שלב שלב.
ביום שלישי בשבוע שעבר נפרדתי מהוריי, משרון ומהילדים. אין את נפשי להרחיב על כך. מונית אספה אותי לשדה התעופה והנהג ליהג בלשונו על כך שאין מה לעשות ובארץ כולם עבדים של הטייקונים ושל השיטה ושל המדינה. חשבתי לעצמי שיש מה לעשות. יש אפילו הרבה מה לעשות, אבל...אני משנה סטאטוס לפעיל ישראלי בגולה. מה שיש לי לתת ולהשפיע - יקרה משם. 
אחר כך הדלתות ניחשו אותי ונפתחו מעצמן. הכל הלך חלק. הייתי באוויר וישנתי, חיכיתי באדיס אבבה ואז ישנתי שוב ופתאום הבטתי למטה והבנתי שעוד מעט נוחתים. מוזר בעיני שאחת הנסיעות המשמעותיות ביותר בחיי עברה עלי בשינה.
בשדה חיכתה לי יו"ר הקהילה. איזה עולם ומלואו עבר עלינו מאז שהיא אספה אותי באותו מקום לפני שלושה וחצי חודשים. אז היינו זרים ומנומסים ועכשיו נפלנו זה בזרועות זו. גם אני וגם הקהילה הימרנו הרבה מאוד אחד על השני. קפיצה נחשונית שכזאת, שינוי קיצוני שכזה, רק על סמך איזו אינטואיציה ראשונית שיש התאמה ויש מה ללכת קדימה ביחד.
בדרך משדה התעופה העיניים גומאות את הנוף בשקיקה. זאת העיר. כאן יהיה ביתי, והנה מגיעים לשכונה ולרחוב והנה כבר בית הכנסת. ביקשתי לעצור את הרכב לפני הכניסה והתנצלתי מראש על הפאתוס, אבל זה היה חשוב לי מאוד. נכנסתי לחצר בית הכנסת יחף וברגל ימין. הלכתי כמה צעדים ואז נישקתי את האדמה. הגעתי.
על המקום עצמו עוד אספר בטורים שיבואו...בשלב הזה נאמר שהשנה הקרובה היא יובל ה 60 של המקום, ובהחלט ניכר בו הפאר והעושר שאפיינו את יהדות דרום אפריקה בשנים ההן.
במשך יממה הסתובבתי במקום כבתוך חלום. לא מאמין שהנה, זה קרה. ואז היה הזמן לצאת לסבב הועידות והכנסים עליו אספר עכשיו.
כנס "לימוד" החל בבריטניה לפני כעשור, וביטא את הלכי הרוח של תנועות ההתחדשות היהודית והחזרה אל ארון הספרים היהודי המוכרות לנו היטב מהארץ. למעשה, מדובר בסוף שבוע של זהות יהודית – לימוד, ניגון, דיון, עיון....כולם גם יחד. מעבר לכך זוהי הזדמנות כמעט חד פעמית למפגש בין כל חלקי הקהילה היהודית. וכך, הזדמנו ביחד מאות יהודים המייצגים קהילה של כחמישים אלף איש ביוהנסבורג וסביבתה (לקייפטאון ולדרבן היה כנס משל עצמם). רבים מהם אורתודוקסים, למרות החרם שטיל על האירוע הרב הראשי המקומי. למה בעצם שתהיה התנגדות לכנס שכזה? יותר מידי רוחות חדשות שמנשבות, נשים שלומדות ומלמדות תורה, מפגש מסוכן עם הרפורמים, לגיטימציה לחילוניות... שמחתי לראות הרבה מאוד אורתודוכסים שהגיעו למרות החרם העלוב הזה. אם להיות כנים – האורתודוכסיה המתונה הזאת היא הרוב היהודי כאן. אני אצטרך ללמוד להכיל את זה. בכל מקרה – האינטרס שלי הוא שהרבנות הראשית תהיה הזויה ולא רלוונטית ככל שניתן.
מבחינת התנועה הרפורמית המקומית הכנס היה הזדמנות להציג את הרכש החדש, אני. הוצגתי בפני, לחצתי ידיים, התנחמדתי, זכרתי שמות, עשיתי קישורים....ראבוטה. לא תופס מעצמי. כל אחד והעבודה שלו. בייחוד התבוננתי בגדודי המלצרים והחדרניות ששירתו את באי הכנס, כולם שחורים כמובן, ותהיתי בלבי מה הם חושבים וחושבות על ועידת היהודים, על מנהגיהם המוזרים ועל כמויות האוכל הבלתי נתפסות שהם צורכים.
במוצאי שבת נשאתי דברים בפני באי הכנס וסיפרתי על עצמי, על האקטיביזם בישראל היום, על הסולחה ועל התפקיד שיכול להיות לדרום אפריקה ולניסיון הדרום אפריקאי בהקשר המזרח תיכוני (למעוניינים – הקלטה בקישור הזה. גילוי נאות: 18 דקות, אנגלית). אנשים הקשיבו. היה לי ברור שאני מביא כאן משהו שהם לא רגילים אליו, וייקח להם זמן. דווקא זמן, באופן מוזר, יש לי עכשיו.
היישר מכנס "לימוד" יצאתי לשדה התעופה וטסתי לועידת הרבנים בקייפטאון.. כמה רבנים רפורמים יש להערכתכם בדרום אפריקה?
8.
על מה יש לשמונה רבנים כבר לדבר? אהה...צריך לדבר על סדרי התפילה בראשי חודשים, על בני זוג לא יהודים ובכלל על מעמדן של משפחות מעורבות, על רישומי הגיור ואגרות בית הדין, על מינויי גברי בארגון זה ואחר (ולכולם ראשי תיבות שלא מן העולם הזה), על בעיותיו של הנוער ועל בניין המנהיגות המקומית, על המריבות שאינן פוסקות עם הממסד האורתודוכסי (אני לא מאמין שהרחקתי עד לכאן בשביל זה, ועוד ארחיב בהמשך. בינתיים, ככה בשביל הטעם הטוב – מי מופתע/ת לגלות שגם כאן נשים אינן רשאיות לשיר בטקסים?), בעיקר יש לסקור ולהבין את צרכיהן של קהילות רבות, שאת שמען לא שמעתי, והנה אני לפתע מעורב בענייניהן. זה מה שביקשתי. אני לא מתלונן.
בדרך חזרה, בשדה התעופה של קייפטאון זה תפס אותי. ישבתי והמתנתי לזמן שיחלוף עד לעליה למטוס. הבטתי במטוסים שנוחתים וממריאים והרגשתי פשוט...רחוק. זר ומנוכר. גר בארץ נוכריה. ישבתי בפינה המרוחקת ביותר בשדה התעופה, פני מופנות אל הזגוגית הגדולה ובכיתי. מיררתי בבכי, אם להיות כנים.
שככה יהיה לי טוב.
בסוף גם זה עבר, כמו הדברים כולם. קראו לנוסעים לעלות, אספתי את עצמי לחתיכה אחת והנה אני כאן, בבית הכנסת שלי. מחר אתחיל לבנות לעצמי שיגרה, מחר אני אקום מוקדם, תראה, יהיה בסדר.

הרבה אנשים מגיבים אלי. יותר ממה שאני רגיל. עם הזמן עוד אגיע לענות לכל אחת ואחד כראוי. בינתיים – קבלו את העדכון הזה ממני, 

באהבה רבה,

סער. 

תגובה 1:

  1. בהצלחה סער היקר בדרכך באפריקה, הקהילה שם הרוויחה אדם יחודי, מלא בטוב ואהבה לאדם באשר הוא.
    עשה את דברך ושוב בשלום.
    חברך אלעד

    השבמחק