יום שבת, 27 ביולי 2013

המלכוד הרבני

בעוד שבוע וחצי אני טס. הספרייה שלי ושאר חפצינו עושים כבר את דרכם בלב ים לאפריקה. עזבנו את הדירה ואנחנו נוודים. פיזית אצל הסבתא, אבל מחשבתית – נוודים. הכל אפשרי, לפחות לעת עתה. בעוד שבוע וחצי אני טס.

אם יהיה ערך למילים הללו שאני כותב, זה רק אם אני שם את עצמי בכנות על השולחן. בלי כחל וסרק, בלי התייפיפויות. המקצוע שלי מזמן הרבה הזדמנויות לדיבור חלקלק שאין מאחריו ממש. יצא לי לתפוס את עצמי מדבר ככה לפעמים, ושנאתי שזה קרה לי. 
כרגע הכל מאוד נקי וברור אצלי.בעוד שבוע וחצי, כשאגיע ליוהנסבורג, המציאות תתחיל להתערב בטוהר של הרוח. יהיה עלי לשוב לשדה ההתמודדות אותו עזבתי.
אחד העם מתאר במאמר ידוע שלו, "כהן ונביא" , את הפער בין שתי עמדות היסוד הללו. הנביא הוא זה שכוח חזונו מבקש לכוף את המציאות לרוח, לשנות את המציאות מן היסוד. לעומתו הכהן מצוי ברזי ונבכי העולם הזה. יש לו מתנות כהונה והוצאות בית המקדש לדאוג להן. הכהן עוסק באמנות האפשר, בפוליטיקה ובקומבינות. הנביא מבקש לחרוג אל מעבר לנראה לעין, הנביא מזמין אותנו לדמיין עולם שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב" ובו "מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".
הדחף הראשוני שלי היה לבוז לכהן ולהעריץ את הנביא. השנים למדו אותי להעריך את עמדת הכהן הסבלנית, הנכונה לפשרות עם המציאות ועם הזולת, הנכונה למצוא מכנים משותפים נרחבים, כאלה שמאפשרים פעולה משותפת, גם על חשבון הטוהר האידיאולגי. יותר מידי פעמים ראיתי איך טהרנות אידיאולוגית הורסת הבנות שנרקמו בעמל רב. ובכל זאת – בדבר אחד נותרתי נאמן לעמדת הנביא שבי: בתביעה לאוטנטיות, לחיבור של אמת בין הקודש לחול ובין הרוח למציאות.
במקום הזה העבודה הרבנית זימנה לי אתגר מתמיד שרק החמיר עם השנים. רב בבית הכנסת לא נשאל אם מתאים לו עכשיו להיות אותנטי. העבודה שלו היא להביא את הרוח אל מציאות החיים הקהילתית. איפה הוא נמצא עם עצמו, באופן אישי - בכלל לא רלוונטי.
זה היה הדבר שהכי תסכל אותי כרב קהילה. הרגשתי שהחיים האמיתיים נמצאים שם בחוץ, בעוד אני תקוע בלתחזק את המבנה של בית הכנסת, לרשום משפחות לטקסי בר מצווה ולרדוף אחרי תרומות שאף פעם לא מספיקות באמת. והכי חמור – הרגשתי שאני מזייף ברוח. לא באמת בא לי להתפלל מהסידור, לא באמת בא לי להיות נחמד למשפחות בני מצווה ולא באמת בא לי לשמוע את מה שיש לכולם לספר. בקושי להקשיב לעצמי אני מצליח.

פעם, כשרק התחלתי לדבר בשפה היהודית והלכתי ללמוד רבנות הייתה לי מחויבות אחת באמת – כלפי התהליך שלי. כל המשימות והתפקידים שמילאתי נבחנו דרך הזווית הזאת: האם הם תורמים לתהליך שלי, ללמידה שלי, להיפתחות שלי אל מול הרוח.
והנה, כל העניין הוא, שבתפקיד רבני משמעותי וארוך טווח התהליך שלי בכלל לא רלוונטי. בשביל הילד או הילדה שעולים לתורה עכשיו בפעם הראשונה – זאת הפעם הראשונה שלהם. בעבור אדם שנמצא באבל, שזקוק להקשבה והדרכה – זה מצבו כרגע והוא זכאי לרב שיקשיב לו ויסייע לו. אלה רק שתי דוגמאות מתוך אין סוף. אין לי את הפריבילגיה לשאול: "האם אני מתחבר רגשית למה שקורה?". מה שקורה פשוט קורה ודורש מענה. כאן ועכשיו, בחוסר המושלמות של חיי, באנושיות שלי.
הכל חוזר אל יכולת ההכלה. כמה אני מסוגל לצאת מתוך עצמי ולהיות בשיחה של אמת עם מי שנמצא מולי. מה שאני מבטיח לעצמי בסיבוב הזה של העבודה הרבנית הוא זה: כדי שאהיה פנוי רגשית ומסוגל להיות בקשב לזולת, עלי לקחת אחריות על התהליך והעולם הרגשי שלי. במציאות זה נראה ככה: אני מחויב למדיטציה שלי, ללמידה שלי, לנגינה שלי, לכתיבה שלי, לאקטיביזם שלי. אם אני מתוסכל כי משהו מהרשימה הזאת לא קורה – אין לי זכות להאשים את בית הכנסת או את העבודה הרבנית. במקרה זה המקצוע שלי. גם אם היה לי מקצוע אחר – התהליך הוא באחריותי. אני לא יכול לגלגל את התסכולים שלי על הציבור.

לסיום:

"שתי שעות בכל לילה היה רבי שימחה בונם מפשיסחא מקשיב מתוך שכיבה למנדל תלמידו (לימים הרבי מקוצק) בקראו מספר הזוהר. לפרקים היה רבי בונם נרדם לשעה קלה והקריאה נפסקה. פעם אחת בשעה שהקיץ פנה אל תלמידו ואמר: "מנדל, נמלכתי בלבי, למה לי להוסיף בעיסוק זה? תמיד באים אלי הבריות ומבטלים אותי מעבודת השם. רצוני להסתלק מלהיות רבי ורק לעבוד את השם". על הדברים האלה חזר פעם בפעם. התלמיד שמע ושתק. לאחרונה נרדם רבי בונם שוב. אחרי נשימות אחדות נתרומם, ישב ואמר: "שום רבי לא רשאי לעשות כך, ואף אני איני רשאי".
(בובר, אור הגנוז, עמ' 425)






תגובה 1:

  1. נשמע דומה במשהו לשחקן שמצפים ממנו למשהו ועליו להתחבר לזה וזהו!

    זה רק אומר שעלינו לחשוב על דרכי חיבור רוחניות חדשות, מה שפעל בעבר כבר לא פועל בהווה

    השבמחק