"הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ" (בראשית מ"ג, ג)

בבוקר קיבלתי מייל שמאשר:  שליח עם מעטפה ובה פרטי החוזה שלי עושה דרכו לישראל. מהיכן? שדרות אוקספורד 38, יוהנסבורג, קהילת "בית עמנואל". מה שקורה הוא שבתחילת אוגוסט, תוך חודש וחצי, אני נוסע מכאן לכהן שם ברבנות. שרון והבנים יצטרפו אלי בתוך כמה שבועות. החוזה הוא לחמש שנים.

בואו נלך קצת אחורה. בקיץ של 2011, המחאה פורחת ואני אוכל את הלב. איחרתי את הרכבת. דור חדש ומגניב של מנהיגות עולה ופועל לא רע בכלל (תמיד יש מה לשפר. העיקר שהאדם משליך את עצמו אל המשימה בנחרצות.). ואני מה? רב קהילתי בשכונה קטנה בראשון לציון. זה מצד אחד, ומצד שני – הרבה חלומות יצירתיים שאני לא רואה איך אני מתכוון להגשים אותם.

לבית הכנסת הגעתי , כמעט אפשר להגיד-פליט – מתקופה שבה ניהלתי את "בדרך לסולחה ". זה סיפור אחר וכתבתי עליו ספר לחוד, "שלום על אדמת אלוהים". הגעתי לבית הכנסת כדי למצוא מנוחה מהאקטיביזים שסחרר אותי אבל גם הביא אותנו כמשפחה לנקודות קיצון. הייתי צריך יציבות וזה מה שקיבלתי, אבל לא הייתי מאושר. עדיין הייתי בתחושה שהחיים הם במקום אחר.

היום אני מבין שהייתי שבוי במחשבה מגבילה על עצמי. יכולתי לעשות אז כל מה שחפץ לבי בדיוק באותה מידה כמו היום. אבל בכל מקרה – היה זמן לזוז אז זזנו. בסתיו עברנו לנתניה. מבחינתי - חזרתי הביתה. התחלנו מחדש.

לפני זה היה איזה שלב ביניים, משהו בדרך...היו איזה שבועיים ששלחתי המון קורות חיים להמון משרות בחו"ל. המון. בכל העולם.

אף אחד לא חזר אלי. אין שום בעיה. אני בנתניה.

הזזתי עניינים, פרסמתי ספר, בניתי סדנאות, הוצאתי קטלוג.

ואז כשהמסלול כבר היה ברור לי, הגיע מייל  באנגלית צחה מבית עמנואל, יוהנסבורג. מתעניינים אם עודני מעוניין. עודני מעוניין. חשב מסלול מחדש.

ניפגשים לסקייפ, יש חיבור טוב. אנשים יפים. יש עם מה לעבוד. מאוד ....איך לומר...דובר אנגלית ומנומס, אבל עם זאת יש איזו גאוות יחידה דרום אפריקאית. יהדות מיוחדת מאוד, קהילה שהתפתחה בתנאים יוצאי דופן והותירה אחריה מורשת עשירה. בית הכנסת הזה מרכז סביבו יהודים רבים שהיו פעילים במאבק נגד האפרטהייד. יושבת ראש הקהילה נשואה לאסיר לשעבר, פעיל מחאה יהודי. הוא היה כלוא במבצר הישן שביוהנסבורג, מקום שהיו כלואים בו גם מהטמה גאנדי בשעתו ונלסון מנדלה בסמוך לו. היום שוכנים שם משרדיו של סגן יו"ר הקהילה, בחור יהודי בשם דייויד, פרופסור למשפט חוקתי ב"מכון הדרום אפריקאי המתקדם למשפט חוקתי". זהו מרכז משפטי המקדם מדיניות ציבורית-חברתית וזכויות אדם מטעם אוניברסיטת יוהנסבורג.  המכון  יושב באותם משרדים ובתאים ששימשו ככלא במשך עשרות שנים. וממש שם, ליד המוזיאון המתאר את החיים בכלא, יד ושם שלהם, שם הם בנו את בית המשפט לענייני חוקה, הוא המוסד העליון המפקח על כל איבריה של המדינה הדרום אפריקאית.

מבנה צנוע למדי, אני חושב בעודי מביט בו, בבית המשפט לענייני חוקה. יש לי בראש את התמונה של גבעת הקאפיטול בוושינגטון שמופיעה על השטר של 50 דולר. וגם אצלנו בירושלים, בכל זאת...כשעולים מבגין  הצידה, ופתאום עוברים על יד בית המשפט העליון זה...עושה משהו בלב. והנה פה – בניין באמת פשוט, לא הוד ולא הדר. ובכל זאת...אתה מרגיש את ההתכוונות העמוקה של האנשים כלפי המוסד הזה, את התקווה שהם נטעו בו לקיים מדינה שמקדשת את המגוון. על דלתות העץ הגדולות מגולפים, מעשה אמן, חירויות האזרח. כל אחת ואחת בהן. בכל אחת מאחד עשר השפות הרשמיות של הרפובליקה. בכולן וגם בשפת הסימנים.

(החוקה הדרום אפריקאית היא יצירה מיוחדת במינה הראויה לעיון נפרד. בינתיים אפשר להציץ על כמה שורות ממנה בתרגומה של  ענבל שגיב.)

אז ככה הגעתי ליוהנסבורג. יום אחרי הסקייפ הגיע מייל: האם אוכל להתפנות לביקור? ברור שכן...

נסעתי מייד אחרי פסח, כמעט לשבועיים.

 לקחו אותי, הביאו אותי, סעדתי בחברת, לימדתי, דרשתי, הנחיתי תפילות, חייכתי, ניגנתי בגיטרה והתבוננתי בהכל בעיניים כלות. לא הכל  נספר הפעם....אבל רק עוד דבר אחד: נסיעה ארוכה בשמורת טבע. הכביש העובר בתוך אזור המחייה של האריות עוד מעט מסתיים והמלווה שלי ואני מוותרים על התקווה לראות אריה. ואז, פתאום, הוא עוצר את הרכב ומצביע נרגש החוצה: שורה של לביאות וגורים מתנהלת לאיטה. היו שם איזה שבעה גורים וחמש נקבות. הן פסעו מעדנות, מתעלמות בבוז משני בני האדם הסגורים בקופסה הנעה שהמציאו. חצו להן את השביל בעצלתיים מלכותית לפנינו, שהו קצת על השביל ממולנו ואז נעלמו בסבך. כשם שלא יכולת לדעת מאיין יצאו מהסבך לא יכולת לומר היכן נכנסו אל תוכו.

אייקי האהוב אמר לי לפני שנסעתי: "תעשה ככה שבמטוס חזרה כבר תדע את התשובה.", ובאמת כך היה.
 ביום האחרון נפגשנו במקום הכי הכי בעיר , בית קפה בלובי של מלון מפואר, כוורת רוחשת של הון-שילטון-תקשורת. בית הכנסת  מציע לי את המשרה ואני מקבל את הצעתם במקום.

אפריקה היא חלום שלי כבר הרבה זמן.

ואז חזרה לארץ והמתנה מורטת עצבים. כמה זמן לוקח לנסח חוזה? לבסוף החוזה מגיע וכולו באנגלית משפטית מצוחצחת. ואני דווקא לא נבהל.  לוקח ייעוץ, שואל שאלות, מתמקח כדי לא לצאת פרייר ובסוף זהו. נסגר. שמתי תנאי שחייבים לחתום לפני י"ז בתמוז. אמרתי שאני לא אחתום בבין המצרים. לבסוף, ביום שני בצהריים, כמה שעות לפני שמתחלף התאריך לי"ז בתמוז חתמתי על החוזה. הורי חתמו כעדים.

אז עכשיו מותר לספר. בעוד כמה שבועות אני נוסע ליוהנסבורג. כבר ברור לי שהזמן יחלוף במהירות ושלא אספיק להיפרד כמו שצריך מכל מי שאני מכיר ואוהב. הזמן מתגלה בכל שבריריותו. הרגעים מעטים ויקרי ערך.

ולשם כך נוצר הבלוג הזה. יומני יוהנסבורג ובקיצור - יוֺמנסבורג. 

מבחינתי היומן הזה הוא כלי להתבוננות ולשקיפות. אם יש משהו שלתחושתי לא אוכל לדווח עליו בבלוג   – כנראה שלא כדאי לעשות אותו. אני מתכוון לדווח איפה הייתי ומה עשיתי. לדווח על האישי ועל החברתי, על הפוליטיקה ועל האמונה, על פריצות הדרך ועל התסכולים ובקיצור – להעביר את נקודת המבט הייחודית שלי. הרי לכל אדם יש סיפור לספר. ומה הסיפור שלי? אני יוצר עצמאי ופעיל חברתי. אני גם רב רפורמי. מרכז החיים שלי אומנם עובר לאפריקה, אבל את הישראליות אני נושא איתי לכל מקום. יהיה מעניין. 

כבר פתחתי בלוגים בחיים שלי. הפעם אני מרגיש שיש לי סיכוי להתמיד. חובת ההוכחה, כמובן, עלי.

"וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ' י"ז),

סער.