יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

גדולות ונפלאות

אני גורר את עצמי בכוח לכתוב את הטור הזה, יודע שאם לא אכנס עכשיו למשמעת כתיבה לא יהיה שום יומנסבורג, והחזון היפה על תיעוד ימי אפריקה יגוז, כמו חלומות אחרים שחלמתי ולא הגשמתי.
שני דברים הבטחתי לעצמי כשלקחתי את התפקיד הזה: שלא אחדל מלהיות אקטיביסט ושלא אחדל מלכתוב וליצור. לאקטיביזם אני לא דואג, לכתיבה כן. זה המקום הראשון שנפגע מאינטנסיביות החיים וזה ההרגל שהכי קשה להתמיד בו. אז הנה – נגמרו ימי החסד של הכניסה לתפקיד. החל מהשבוע אני דורש מעצמי – כמו שאמרתי שאעשה לפני הנסיעה – שעתיים כתיבה ביום. העולם ימות או שאני אמות אבל לכתוב אני אכתוב.
יש בי יצירות שרוצות להיכתב. אף אחד בעולם לא יכתוב אותם במקומי או בשבילי. יותר מידי שנים סיפרתי לעצמי תירוצים למה הן עוד לא נכתבות. חצי חיים כבר מאחורי. כרגע – אני חש דחיפות בנושא הזה. אנחנו נעקוב אחרי ההתקדמות ואני מבטיח לעדכן.
עכשיו נעבור לאקטיביזם. למה אני מתכוון במושג הזה? היבט אחד הוא פשוט, כלשון המסורת -  "לעסוק בצרכי ציבור באמונה". מזה יש לי מנה גדושה. אפילו קצת יותר ממה שביקשתי. כל מיני נסיבות הביאו לכך שבתכל'ס – אני הרב הלא-אורתודקסי הבכיר באזור חוואטאנג, הוא יוהנסבורג-רבתי ופריטוריה. יש הרבה צרכי ציבור לעסוק בהם והרבה יהודים שרוצים תשומת לב מהרב הישראלי החדש וה...לא שגרתי שרק הגיע.
הביטוי הכי משמעותי למעמד החדש שלי היה היום בבוקר. נשאתי את תפילת הפתיחה בכנס של ועד הצירים היהודיים בדרום אפריקה, ארגון הגג של הקהילה היהודית. הבעתי את הכמיהה לכך שנחגוג את ריבוי הקולות שבתוכנו כאות לחיות ולאותנטיות של הקהילה, שנימצא בתוכנו מקום לכל הזרמים והדעות. זה לא המצב היום, ועוד נדבר על כך בטורים שיבואו.
אז – זה סוג אחד של אקטיביזם. אפשר להגיד שזה הסוג הישן. אלה שבידם ההשפעה מתכנסים במלונות נוצצים, מתחככים זה בזה וסוגרים את העניינים ביניהם. היה מרשים מאוד לראות את הכוח של הקהילה היהודית להביא אל פיתחה פוליטיקאים, אנשי תקשורת ושאר מובילי דעת קהל. אפשר להיות ציניים כלפי זה, אבל ככה עושים את הפוליטיקה הישנה. אני מבחינתי האישית סופר שני הישגים: הראשון – הצגתי את עצמי כמו שאני יודע הכי טוב מול הקהל הכי בעל השפעה. השני – סגרתי עם השגריר הישראלי החדש, ארתור לנק, על ביקור בקהילה שלי בשמחת תורה. נעקוב ונדווח לכם בזמן אמת.  
ליהדות המתקדמת כאן יש מוסד המקביל למרכז לפלורליזם יהודי שבארץ ושמו SACRED  (המרכז הדרא"פ לשוויון ומגוון דתי, South African Center Religious Equality & Diversity) ). אני יושב בוועד של המוסד הזה כנציג מועצת הרבנים. כאן מתרחשת הפעילות הקרובה יותר לליבי, אקטיביזם של אנשים וארגונים, של פעילות שטח ושל קמפיינים ציבוריים. מבחינתי – זאת הזרוע שלי לפעילות ציבורית. מה שאצליח להניע וליצור, יקרה דרך הארגון הזה. גם כאן – עדכונים יבואו.
מעבר לכל אלה – יש את בית הכנסת שלי והקמפוס שלו, כמה דונם ירוקים בלב העיר, ליד גן החיות, בין המרכז הישן לפרברים. צריך לדאוג למקום ולעובדים, להוצאות להכנסות, ללוח התוכניות, לפוליטיקה הקטנה שמלווה כל קהילה, לסדרי התפילות והשיעורים...חיים. בתוך כל זה – לא לשכוח לנשום. לא לשכוח את עצמי.
אני מרגיש מאוד בר מזל על שזכיתי באפשרות לחיות ולפעול מכאן. עוד מעט יעברו חגיגות הפתיחה ותתחיל השגרה. המשפחה שלי תצטרף אלי ונכונן את החיים שלנו ביחד כאן. הכל מאוד מורכב ומעניין ואני משתדל לזכור שאם אני כאן – כנראה שזה המקום שבו אני אמור להיות, ואם האתגר הזה עומד עכשיו בפני – כנראה שיש לי את היכולת לעמוד בו. והכי חשוב, כמו שכתב דוד המלך:  "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי" (תהילים קל"א א')
(בתמונה: חזית בית הכנסת)






יום שני, 12 באוגוסט 2013

ימים ראשונים או מועצות היהודים

זהו הטור הראשון שנכתב על אדמת אפריקה, וראוי לברך עליו שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה.
עם זאת, מסעותיי עוד לא תמו. בסוף השבוע עוד הספקתי להשתתף בועידת "לימוד", הכנס השנתי המרכזי של הקהילה היהודית. היישר ממנה יצאתי למועצת רבנים בקייפטאון. למעשה, רק כעת, משחזרתי לדירה שלי בבית הכנסת שלי,  אפשר לומר שהנחיתה שלי הושלמה.
אבל בואו נלך שלב שלב.
ביום שלישי בשבוע שעבר נפרדתי מהוריי, משרון ומהילדים. אין את נפשי להרחיב על כך. מונית אספה אותי לשדה התעופה והנהג ליהג בלשונו על כך שאין מה לעשות ובארץ כולם עבדים של הטייקונים ושל השיטה ושל המדינה. חשבתי לעצמי שיש מה לעשות. יש אפילו הרבה מה לעשות, אבל...אני משנה סטאטוס לפעיל ישראלי בגולה. מה שיש לי לתת ולהשפיע - יקרה משם. 
אחר כך הדלתות ניחשו אותי ונפתחו מעצמן. הכל הלך חלק. הייתי באוויר וישנתי, חיכיתי באדיס אבבה ואז ישנתי שוב ופתאום הבטתי למטה והבנתי שעוד מעט נוחתים. מוזר בעיני שאחת הנסיעות המשמעותיות ביותר בחיי עברה עלי בשינה.
בשדה חיכתה לי יו"ר הקהילה. איזה עולם ומלואו עבר עלינו מאז שהיא אספה אותי באותו מקום לפני שלושה וחצי חודשים. אז היינו זרים ומנומסים ועכשיו נפלנו זה בזרועות זו. גם אני וגם הקהילה הימרנו הרבה מאוד אחד על השני. קפיצה נחשונית שכזאת, שינוי קיצוני שכזה, רק על סמך איזו אינטואיציה ראשונית שיש התאמה ויש מה ללכת קדימה ביחד.
בדרך משדה התעופה העיניים גומאות את הנוף בשקיקה. זאת העיר. כאן יהיה ביתי, והנה מגיעים לשכונה ולרחוב והנה כבר בית הכנסת. ביקשתי לעצור את הרכב לפני הכניסה והתנצלתי מראש על הפאתוס, אבל זה היה חשוב לי מאוד. נכנסתי לחצר בית הכנסת יחף וברגל ימין. הלכתי כמה צעדים ואז נישקתי את האדמה. הגעתי.
על המקום עצמו עוד אספר בטורים שיבואו...בשלב הזה נאמר שהשנה הקרובה היא יובל ה 60 של המקום, ובהחלט ניכר בו הפאר והעושר שאפיינו את יהדות דרום אפריקה בשנים ההן.
במשך יממה הסתובבתי במקום כבתוך חלום. לא מאמין שהנה, זה קרה. ואז היה הזמן לצאת לסבב הועידות והכנסים עליו אספר עכשיו.
כנס "לימוד" החל בבריטניה לפני כעשור, וביטא את הלכי הרוח של תנועות ההתחדשות היהודית והחזרה אל ארון הספרים היהודי המוכרות לנו היטב מהארץ. למעשה, מדובר בסוף שבוע של זהות יהודית – לימוד, ניגון, דיון, עיון....כולם גם יחד. מעבר לכך זוהי הזדמנות כמעט חד פעמית למפגש בין כל חלקי הקהילה היהודית. וכך, הזדמנו ביחד מאות יהודים המייצגים קהילה של כחמישים אלף איש ביוהנסבורג וסביבתה (לקייפטאון ולדרבן היה כנס משל עצמם). רבים מהם אורתודוקסים, למרות החרם שטיל על האירוע הרב הראשי המקומי. למה בעצם שתהיה התנגדות לכנס שכזה? יותר מידי רוחות חדשות שמנשבות, נשים שלומדות ומלמדות תורה, מפגש מסוכן עם הרפורמים, לגיטימציה לחילוניות... שמחתי לראות הרבה מאוד אורתודוכסים שהגיעו למרות החרם העלוב הזה. אם להיות כנים – האורתודוכסיה המתונה הזאת היא הרוב היהודי כאן. אני אצטרך ללמוד להכיל את זה. בכל מקרה – האינטרס שלי הוא שהרבנות הראשית תהיה הזויה ולא רלוונטית ככל שניתן.
מבחינת התנועה הרפורמית המקומית הכנס היה הזדמנות להציג את הרכש החדש, אני. הוצגתי בפני, לחצתי ידיים, התנחמדתי, זכרתי שמות, עשיתי קישורים....ראבוטה. לא תופס מעצמי. כל אחד והעבודה שלו. בייחוד התבוננתי בגדודי המלצרים והחדרניות ששירתו את באי הכנס, כולם שחורים כמובן, ותהיתי בלבי מה הם חושבים וחושבות על ועידת היהודים, על מנהגיהם המוזרים ועל כמויות האוכל הבלתי נתפסות שהם צורכים.
במוצאי שבת נשאתי דברים בפני באי הכנס וסיפרתי על עצמי, על האקטיביזם בישראל היום, על הסולחה ועל התפקיד שיכול להיות לדרום אפריקה ולניסיון הדרום אפריקאי בהקשר המזרח תיכוני (למעוניינים – הקלטה בקישור הזה. גילוי נאות: 18 דקות, אנגלית). אנשים הקשיבו. היה לי ברור שאני מביא כאן משהו שהם לא רגילים אליו, וייקח להם זמן. דווקא זמן, באופן מוזר, יש לי עכשיו.
היישר מכנס "לימוד" יצאתי לשדה התעופה וטסתי לועידת הרבנים בקייפטאון.. כמה רבנים רפורמים יש להערכתכם בדרום אפריקה?
8.
על מה יש לשמונה רבנים כבר לדבר? אהה...צריך לדבר על סדרי התפילה בראשי חודשים, על בני זוג לא יהודים ובכלל על מעמדן של משפחות מעורבות, על רישומי הגיור ואגרות בית הדין, על מינויי גברי בארגון זה ואחר (ולכולם ראשי תיבות שלא מן העולם הזה), על בעיותיו של הנוער ועל בניין המנהיגות המקומית, על המריבות שאינן פוסקות עם הממסד האורתודוכסי (אני לא מאמין שהרחקתי עד לכאן בשביל זה, ועוד ארחיב בהמשך. בינתיים, ככה בשביל הטעם הטוב – מי מופתע/ת לגלות שגם כאן נשים אינן רשאיות לשיר בטקסים?), בעיקר יש לסקור ולהבין את צרכיהן של קהילות רבות, שאת שמען לא שמעתי, והנה אני לפתע מעורב בענייניהן. זה מה שביקשתי. אני לא מתלונן.
בדרך חזרה, בשדה התעופה של קייפטאון זה תפס אותי. ישבתי והמתנתי לזמן שיחלוף עד לעליה למטוס. הבטתי במטוסים שנוחתים וממריאים והרגשתי פשוט...רחוק. זר ומנוכר. גר בארץ נוכריה. ישבתי בפינה המרוחקת ביותר בשדה התעופה, פני מופנות אל הזגוגית הגדולה ובכיתי. מיררתי בבכי, אם להיות כנים.
שככה יהיה לי טוב.
בסוף גם זה עבר, כמו הדברים כולם. קראו לנוסעים לעלות, אספתי את עצמי לחתיכה אחת והנה אני כאן, בבית הכנסת שלי. מחר אתחיל לבנות לעצמי שיגרה, מחר אני אקום מוקדם, תראה, יהיה בסדר.

הרבה אנשים מגיבים אלי. יותר ממה שאני רגיל. עם הזמן עוד אגיע לענות לכל אחת ואחד כראוי. בינתיים – קבלו את העדכון הזה ממני, 

באהבה רבה,

סער. 

יום שבת, 27 ביולי 2013

המלכוד הרבני

בעוד שבוע וחצי אני טס. הספרייה שלי ושאר חפצינו עושים כבר את דרכם בלב ים לאפריקה. עזבנו את הדירה ואנחנו נוודים. פיזית אצל הסבתא, אבל מחשבתית – נוודים. הכל אפשרי, לפחות לעת עתה. בעוד שבוע וחצי אני טס.

אם יהיה ערך למילים הללו שאני כותב, זה רק אם אני שם את עצמי בכנות על השולחן. בלי כחל וסרק, בלי התייפיפויות. המקצוע שלי מזמן הרבה הזדמנויות לדיבור חלקלק שאין מאחריו ממש. יצא לי לתפוס את עצמי מדבר ככה לפעמים, ושנאתי שזה קרה לי. 
כרגע הכל מאוד נקי וברור אצלי.בעוד שבוע וחצי, כשאגיע ליוהנסבורג, המציאות תתחיל להתערב בטוהר של הרוח. יהיה עלי לשוב לשדה ההתמודדות אותו עזבתי.
אחד העם מתאר במאמר ידוע שלו, "כהן ונביא" , את הפער בין שתי עמדות היסוד הללו. הנביא הוא זה שכוח חזונו מבקש לכוף את המציאות לרוח, לשנות את המציאות מן היסוד. לעומתו הכהן מצוי ברזי ונבכי העולם הזה. יש לו מתנות כהונה והוצאות בית המקדש לדאוג להן. הכהן עוסק באמנות האפשר, בפוליטיקה ובקומבינות. הנביא מבקש לחרוג אל מעבר לנראה לעין, הנביא מזמין אותנו לדמיין עולם שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב" ובו "מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים".
הדחף הראשוני שלי היה לבוז לכהן ולהעריץ את הנביא. השנים למדו אותי להעריך את עמדת הכהן הסבלנית, הנכונה לפשרות עם המציאות ועם הזולת, הנכונה למצוא מכנים משותפים נרחבים, כאלה שמאפשרים פעולה משותפת, גם על חשבון הטוהר האידיאולגי. יותר מידי פעמים ראיתי איך טהרנות אידיאולוגית הורסת הבנות שנרקמו בעמל רב. ובכל זאת – בדבר אחד נותרתי נאמן לעמדת הנביא שבי: בתביעה לאוטנטיות, לחיבור של אמת בין הקודש לחול ובין הרוח למציאות.
במקום הזה העבודה הרבנית זימנה לי אתגר מתמיד שרק החמיר עם השנים. רב בבית הכנסת לא נשאל אם מתאים לו עכשיו להיות אותנטי. העבודה שלו היא להביא את הרוח אל מציאות החיים הקהילתית. איפה הוא נמצא עם עצמו, באופן אישי - בכלל לא רלוונטי.
זה היה הדבר שהכי תסכל אותי כרב קהילה. הרגשתי שהחיים האמיתיים נמצאים שם בחוץ, בעוד אני תקוע בלתחזק את המבנה של בית הכנסת, לרשום משפחות לטקסי בר מצווה ולרדוף אחרי תרומות שאף פעם לא מספיקות באמת. והכי חמור – הרגשתי שאני מזייף ברוח. לא באמת בא לי להתפלל מהסידור, לא באמת בא לי להיות נחמד למשפחות בני מצווה ולא באמת בא לי לשמוע את מה שיש לכולם לספר. בקושי להקשיב לעצמי אני מצליח.

פעם, כשרק התחלתי לדבר בשפה היהודית והלכתי ללמוד רבנות הייתה לי מחויבות אחת באמת – כלפי התהליך שלי. כל המשימות והתפקידים שמילאתי נבחנו דרך הזווית הזאת: האם הם תורמים לתהליך שלי, ללמידה שלי, להיפתחות שלי אל מול הרוח.
והנה, כל העניין הוא, שבתפקיד רבני משמעותי וארוך טווח התהליך שלי בכלל לא רלוונטי. בשביל הילד או הילדה שעולים לתורה עכשיו בפעם הראשונה – זאת הפעם הראשונה שלהם. בעבור אדם שנמצא באבל, שזקוק להקשבה והדרכה – זה מצבו כרגע והוא זכאי לרב שיקשיב לו ויסייע לו. אלה רק שתי דוגמאות מתוך אין סוף. אין לי את הפריבילגיה לשאול: "האם אני מתחבר רגשית למה שקורה?". מה שקורה פשוט קורה ודורש מענה. כאן ועכשיו, בחוסר המושלמות של חיי, באנושיות שלי.
הכל חוזר אל יכולת ההכלה. כמה אני מסוגל לצאת מתוך עצמי ולהיות בשיחה של אמת עם מי שנמצא מולי. מה שאני מבטיח לעצמי בסיבוב הזה של העבודה הרבנית הוא זה: כדי שאהיה פנוי רגשית ומסוגל להיות בקשב לזולת, עלי לקחת אחריות על התהליך והעולם הרגשי שלי. במציאות זה נראה ככה: אני מחויב למדיטציה שלי, ללמידה שלי, לנגינה שלי, לכתיבה שלי, לאקטיביזם שלי. אם אני מתוסכל כי משהו מהרשימה הזאת לא קורה – אין לי זכות להאשים את בית הכנסת או את העבודה הרבנית. במקרה זה המקצוע שלי. גם אם היה לי מקצוע אחר – התהליך הוא באחריותי. אני לא יכול לגלגל את התסכולים שלי על הציבור.

לסיום:

"שתי שעות בכל לילה היה רבי שימחה בונם מפשיסחא מקשיב מתוך שכיבה למנדל תלמידו (לימים הרבי מקוצק) בקראו מספר הזוהר. לפרקים היה רבי בונם נרדם לשעה קלה והקריאה נפסקה. פעם אחת בשעה שהקיץ פנה אל תלמידו ואמר: "מנדל, נמלכתי בלבי, למה לי להוסיף בעיסוק זה? תמיד באים אלי הבריות ומבטלים אותי מעבודת השם. רצוני להסתלק מלהיות רבי ורק לעבוד את השם". על הדברים האלה חזר פעם בפעם. התלמיד שמע ושתק. לאחרונה נרדם רבי בונם שוב. אחרי נשימות אחדות נתרומם, ישב ואמר: "שום רבי לא רשאי לעשות כך, ואף אני איני רשאי".
(בובר, אור הגנוז, עמ' 425)






יום רביעי, 10 ביולי 2013

הקולות אותם אני נושא

הימים עדינים ויפים. הזמן מגלה את שבריריותו ובכל רגע נמסכת עצבות מתוקה. המפגשים מלאי רגש, בלי יותר מידי מילים. הדברים מובנים. 
מן הצד הגשמי – העבודה אינסופית: אריזות, פירוקים, סגירות, שילוח, פינוי, מסמכים, שגרירות.... גם על זה אין מה להרחיב את הדיבור. תמיד יש עשייה שדורשת תשומת לב. תמיד יש תנאים חיצוניים שמזמנים הסחות דעת, כמו שתמיד יש מזג אויר בחוץ. פעם חם מידי ופעם קר מדי. 
ומה העיקר? הקשב והדיוק הפנימי.
וכך, הנסיעה המתקרבת וההכנות לכניסה לתפקיד החדש מזמנות אותי לבדוק מהם הקולות אותם אני נושא איתי, איזה מורשת חיה דרכי ולאיזו רוח אני משמש כלי ביטוי. 

אולי ראוי לומר כאן משהו כשלב מקדים: אין לי דבר משל עצמי. כל שיש בי בא אלי ממורים וחברים שהלימוד שלהם, הניגון שלהם והעשייה שלהם נגעו בלבי. קוראים לזה השראה. מונח המשמש גם לתיאור יחסים בתורת החשמל: השראה אלקטרוסטטית היא דרך בה יכול עצם טעון חשמלית ליצור טעינה של עצם אחר, בלי צורך במגע. בדיוק כך נוגעת רוח אחת ברעותה. ואם נעמיק בכך, הרי שאין הבדל של ממש. אנו רוח אחת, המחולקת לגופים רבים.

באופן אישי, בביוגרפיה הפרטית שלי, אם לחזור לעשור הקסום של שנות התשעים...חוזר מהצבא ובולע את "עכבר העיר" (זצ"ל), נדהם מהיצע ומהשפע, רוצה רק לחוות ולחיות. היו כמה מוקדים שהיוו בשבילי מקדשי מעט של כמיהה וגעגוע: חנות "העידן החדש" מול כיכר הבימה, מרכז אושו ברחוב דיזנגוף, שהקימה אישה בשם מנג'ו, חנות עתיקות מול בית "דבר" ברחוב שינקין, בכלל – רחוב שינקין כמושג, כהבטחה לא ממומשת. תל אביב כמרחב שבו הכל יכול לקרות. 
וכל התקופה ההיא צבועה אצלי בחלומות על הודו. רק יגמר הצבא וניסע להודו. בסוף יצא שישר  אחרי הצבא נסעתי דווקא להדריך במחנה קיץ בארצות הברית ונתפסתי על הרפורמיות. שנה אחר כך, בהודו, ילד בן 22, החלטתי שאני רוצה להיות רב רפורמי. 
שני הכיוונים הללו כל כך שונים זה מזה...איכשהו אצלי הם חיים ביחד בשלום, אבל אני יודע שלפעמים לאנשים קשה להבין איך. הצד השווה בין שניהם, מבחינתי, היא הדרישה לאותנטיות של הרוח והרצון לראות אלטרנטיבה של ממש לניכור ולציניות. 

כשאני אומר "הודו" אני מכליל במושג הזה את כל מה שנראה בעיני אז כתרבות אלטרנטיבית. הודו סימלה בעיני את האפשרות לחיות חיים מחוברים לרוח, לשבט הנוודים והיחפנים שראיתי את עצמי נמנה עליו, ועדיין הוא מרכיב בסיסי בזהותי. חוויתי את כל מה שקרה כאן בעשור וחצי האחרון בתחום ההיפתחות לרוח, מפסטיבל שנטיפי הראשון ועד לפסטיבל אושו האחרון.
היהדות הרפורמית סימלה בעיני את ההבטחה להביא את הרוח הזאת הביתה, אל מחוזות הישראליות. דברים שעשינו אז בתחום ההתחדשות היהודית נראים היום טריוויאליים, וטוב שכך. לכן אני גם לא נמצא שם יותר. האינטואיציה הובילה אותי תמיד אל האוונגרד, אל מה שיקרה מחר. אחרים יתעסקו במה שקורה היום. להיות פרינג' זה לא משהו שקרה לי במקרה בלי ששמתי לב. זאת בחירה שמבטאת את המחויבות שלי ללכת בעקבות הרוח, בעקבות האהוב, לאן שיישאני.  
אפשר לומר זאת גם כך: היהדות היא כלי העבודה שלי. באשר אלך, אני בעל מלאכה נודד בשירות הרוח.

לבסוף, אני נושא את קולו של השבט. אינני דובר בשמו או מייצג אותו. קולו נובע מתוכי ודרכי. מיהו השבט והיכן הוא נמצא? 
השבט נמצא במקום בו אדם מדבר אל רעהו דיבור של אמת ובמקום בו חבר בני אדם מנסים לכונן יחס של כבוד בתוכם ומתוכם כלפי זולתם וכלפי והאדמה הנושאת את כולנו. 
למי שלא שם לב, הכל כאן רוחש פעילות. לעיני זה גלוי כל כך, שאפילו אני מתבעס על עצמי שהנה עכשיו, כשהכל קורה, דווקא עכשיו אני עוזב. 
אינספור התארגנויות ויוזמות חברתיות, קהילתיות וחינוכיות. אינספור קבוצות שפעולות בהתמדה ובנחישות יותר מאי פעם. המחאה שגחליה לוחשות, וכבר לא מתחת לפני השטח. מעגלי השירה המקודשת בעיר ובכל מקום, הקואופרטיבים שקמים ולומדים לדבר בשפה כלכלית חדשה. המשמר האזרחי שמפקח על הפוליטיקאים בכנסת. שיח חדש, בריא יותר, מכיל יותר, שמתהווה והולך, הבנה אקולוגית המוטמעת על ידי פעילים נחושים.

סולידריות. חמלה. צדק.

יכול לראות שיש אנשים שקוראים את הדברים האלה ולא מבינים על מה אני מדבר. אני מכיר את זה שאני נשמע הזוי לאנשים. בעבורי זה קיים ברובד כמעט גופני. אני מרגיש זאת בגופי, ברוחי, בנשמתי. 
אלה הקולות שאני לוקח איתי לדרום אפריקה. גם שם אהיה זר ומוזר להרבה אנשים. גם שם יהיה עלי לתווך בין הרוח והמציאות ובין הקודש לחול. כאלה הם החיים.

במפנה המילניום גרתי בדירת חדר מעל שיינקין. הייתי חסר כל ומאושר מעודי. חייתי, יצרתי, פעלתי. הייתי מאוהב. הפסקול של אותה תקופה היה הדיסק השני של להקת שבע, "יומם ולילה". גיל רון-שמע, הסוּפִי שבחבורה, כתב אז בשיר "רישיקש":

"ומבעד לעשן המדורה ואדי הקפה המהביל 
הוא יודע לספר על השבט שעוד ישוב 
יעלה מן המדבר 
ונשותיו וילדיו, גבריו וזקניו אחד הם 
ובלב שלהם שיר, תפילה עתיקה 
אני מביט בשחור עיניו 
הוא מביט בי ואומר: 
"עוד אפשר, עוד אפשר לרפא את אמא אדמה... "





יום שישי, 28 ביוני 2013

"הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ" (בראשית מ"ג, ג)

בבוקר קיבלתי מייל שמאשר:  שליח עם מעטפה ובה פרטי החוזה שלי עושה דרכו לישראל. מהיכן? שדרות אוקספורד 38, יוהנסבורג, קהילת "בית עמנואל". מה שקורה הוא שבתחילת אוגוסט, תוך חודש וחצי, אני נוסע מכאן לכהן שם ברבנות. שרון והבנים יצטרפו אלי בתוך כמה שבועות. החוזה הוא לחמש שנים.
בואו נלך קצת אחורה. בקיץ של 2011, המחאה פורחת ואני אוכל את הלב. איחרתי את הרכבת. דור חדש ומגניב של מנהיגות עולה ופועל לא רע בכלל (תמיד יש מה לשפר. העיקר שהאדם משליך את עצמו אל המשימה בנחרצות.). ואני מה? רב קהילתי בשכונה קטנה בראשון לציון. זה מצד אחד, ומצד שני – הרבה חלומות יצירתיים שאני לא רואה איך אני מתכוון להגשים אותם.
לבית הכנסת הגעתי , כמעט אפשר להגיד-פליט – מתקופה שבה ניהלתי את "בדרך לסולחה ". זה סיפור אחר וכתבתי עליו ספר לחוד, "שלום על אדמת אלוהים". הגעתי לבית הכנסת כדי למצוא מנוחה מהאקטיביזים שסחרר אותי אבל גם הביא אותנו כמשפחה לנקודות קיצון. הייתי צריך יציבות וזה מה שקיבלתי, אבל לא הייתי מאושר. עדיין הייתי בתחושה שהחיים הם במקום אחר.
היום אני מבין שהייתי שבוי במחשבה מגבילה על עצמי. יכולתי לעשות אז כל מה שחפץ לבי בדיוק באותה מידה כמו היום. אבל בכל מקרה – היה זמן לזוז אז זזנו. בסתיו עברנו לנתניה. מבחינתי - חזרתי הביתה. התחלנו מחדש.
לפני זה היה איזה שלב ביניים, משהו בדרך...היו איזה שבועיים ששלחתי המון קורות חיים להמון משרות בחו"ל. המון. בכל העולם.
אף אחד לא חזר אלי. אין שום בעיה. אני בנתניה.
הזזתי עניינים, פרסמתי ספר, בניתי סדנאות, הוצאתי קטלוג.
ואז כשהמסלול כבר היה ברור לי, הגיע מייל  באנגלית צחה מבית עמנואל, יוהנסבורג. מתעניינים אם עודני מעוניין. עודני מעוניין. חשב מסלול מחדש.
ניפגשים לסקייפ, יש חיבור טוב. אנשים יפים. יש עם מה לעבוד. מאוד ....איך לומר...דובר אנגלית ומנומס, אבל עם זאת יש איזו גאוות יחידה דרום אפריקאית. יהדות מיוחדת מאוד, קהילה שהתפתחה בתנאים יוצאי דופן והותירה אחריה מורשת עשירה. בית הכנסת הזה מרכז סביבו יהודים רבים שהיו פעילים במאבק נגד האפרטהייד. יושבת ראש הקהילה נשואה לאסיר לשעבר, פעיל מחאה יהודי. הוא היה כלוא במבצר הישן שביוהנסבורג, מקום שהיו כלואים בו גם מהטמה גאנדי בשעתו ונלסון מנדלה בסמוך לו. היום שוכנים שם משרדיו של סגן יו"ר הקהילה, בחור יהודי בשם דייויד, פרופסור למשפט חוקתי ב"מכון הדרום אפריקאי המתקדם למשפט חוקתי". זהו מרכז משפטי המקדם מדיניות ציבורית-חברתית וזכויות אדם מטעם אוניברסיטת יוהנסבורג.  המכון  יושב באותם משרדים ובתאים ששימשו ככלא במשך עשרות שנים. וממש שם, ליד המוזיאון המתאר את החיים בכלא, יד ושם שלהם, שם הם בנו את בית המשפט לענייני חוקה, הוא המוסד העליון המפקח על כל איבריה של המדינה הדרום אפריקאית.
מבנה צנוע למדי, אני חושב בעודי מביט בו, בבית המשפט לענייני חוקה. יש לי בראש את התמונה של גבעת הקאפיטול בוושינגטון שמופיעה על השטר של 50 דולר. וגם אצלנו בירושלים, בכל זאת...כשעולים מבגין  הצידה, ופתאום עוברים על יד בית המשפט העליון זה...עושה משהו בלב. והנה פה – בניין באמת פשוט, לא הוד ולא הדר. ובכל זאת...אתה מרגיש את ההתכוונות העמוקה של האנשים כלפי המוסד הזה, את התקווה שהם נטעו בו לקיים מדינה שמקדשת את המגוון. על דלתות העץ הגדולות מגולפים, מעשה אמן, חירויות האזרח. כל אחת ואחת בהן. בכל אחת מאחד עשר השפות הרשמיות של הרפובליקה. בכולן וגם בשפת הסימנים.
(החוקה הדרום אפריקאית היא יצירה מיוחדת במינה הראויה לעיון נפרד. בינתיים אפשר להציץ על כמה שורות ממנה בתרגומה של  ענבל שגיב.)

אז ככה הגעתי ליוהנסבורג. יום אחרי הסקייפ הגיע מייל: האם אוכל להתפנות לביקור? ברור שכן...
נסעתי מייד אחרי פסח, כמעט לשבועיים.
 לקחו אותי, הביאו אותי, סעדתי בחברת, לימדתי, דרשתי, הנחיתי תפילות, חייכתי, ניגנתי בגיטרה והתבוננתי בהכל בעיניים כלות. לא הכל  נספר הפעם....אבל רק עוד דבר אחד: נסיעה ארוכה בשמורת טבע. הכביש העובר בתוך אזור המחייה של האריות עוד מעט מסתיים והמלווה שלי ואני מוותרים על התקווה לראות אריה. ואז, פתאום, הוא עוצר את הרכב ומצביע נרגש החוצה: שורה של לביאות וגורים מתנהלת לאיטה. היו שם איזה שבעה גורים וחמש נקבות. הן פסעו מעדנות, מתעלמות בבוז משני בני האדם הסגורים בקופסה הנעה שהמציאו. חצו להן את השביל בעצלתיים מלכותית לפנינו, שהו קצת על השביל ממולנו ואז נעלמו בסבך. כשם שלא יכולת לדעת מאיין יצאו מהסבך לא יכולת לומר היכן נכנסו אל תוכו.



אייקי האהוב אמר לי לפני שנסעתי: "תעשה ככה שבמטוס חזרה כבר תדע את התשובה.", ובאמת כך היה.
 ביום האחרון נפגשנו במקום הכי הכי בעיר , בית קפה בלובי של מלון מפואר, כוורת רוחשת של הון-שילטון-תקשורת. בית הכנסת  מציע לי את המשרה ואני מקבל את הצעתם במקום.
אפריקה היא חלום שלי כבר הרבה זמן.
ואז חזרה לארץ והמתנה מורטת עצבים. כמה זמן לוקח לנסח חוזה? לבסוף החוזה מגיע וכולו באנגלית משפטית מצוחצחת. ואני דווקא לא נבהל.  לוקח ייעוץ, שואל שאלות, מתמקח כדי לא לצאת פרייר ובסוף זהו. נסגר. שמתי תנאי שחייבים לחתום לפני י"ז בתמוז. אמרתי שאני לא אחתום בבין המצרים. לבסוף, ביום שני בצהריים, כמה שעות לפני שמתחלף התאריך לי"ז בתמוז חתמתי על החוזה. הורי חתמו כעדים.


אז עכשיו מותר לספר. בעוד כמה שבועות אני נוסע ליוהנסבורג. כבר ברור לי שהזמן יחלוף במהירות ושלא אספיק להיפרד כמו שצריך מכל מי שאני מכיר ואוהב. הזמן מתגלה בכל שבריריותו. הרגעים מעטים ויקרי ערך.
ולשם כך נוצר הבלוג הזה. יומני יוהנסבורג ובקיצור - יוֺמנסבורג. 
מבחינתי היומן הזה הוא כלי להתבוננות ולשקיפות. אם יש משהו שלתחושתי לא אוכל לדווח עליו בבלוג   – כנראה שלא כדאי לעשות אותו. אני מתכוון לדווח איפה הייתי ומה עשיתי. לדווח על האישי ועל החברתי, על הפוליטיקה ועל האמונה, על פריצות הדרך ועל התסכולים ובקיצור – להעביר את נקודת המבט הייחודית שלי. הרי לכל אדם יש סיפור לספר. ומה הסיפור שלי? אני יוצר עצמאי ופעיל חברתי. אני גם רב רפורמי. מרכז החיים שלי אומנם עובר לאפריקה, אבל את הישראליות אני נושא איתי לכל מקום. יהיה מעניין. 

כבר פתחתי בלוגים בחיים שלי. הפעם אני מרגיש שיש לי סיכוי להתמיד. חובת ההוכחה, כמובן, עלי.

"וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהילים צ' י"ז),

סער.